החלטה בתיק ה"ת 4703-01-13

בקשה להחזרת תפוס, לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה). התפוס הינו מכשיר טלפון נייד.

המבקש עומד לדין בגין שורה של עבירות רכוש ועבירות נוספות.

קדמה להעמדה לדין חקירה שניהלה משטרת לב תל-אביב (מרחב ירקון) בחשד שפלוני התפרץ במועדים שונים בתקופת החודשים מאי עד אוגוסט 2012 לחדרי מגורים בבתי מלון בתל-אביב, בעת שדייריהם (תיירים מחו"ל) נעדרו, וגנב את רכושם, ואגב כך, גרם נזקים לרכוש בתי-המלון. המבקש נעצר בתאריך ביום 19.8.12 כאשר שהה בבית המלון "קראון פלאזה" בתל-אביב, וזוהה על-ידי קב"ט בית-המלון כמי שצולם במצלמות האבטחה של בתי המלון כשהוא מתפרץ לחדרים, כמתואר לעיל.

המבקש נעצר לחקירה, ובמהלכה הורה בית המשפט על שחרורו בערבויות כספיות ובתנאים מגבילים.

במסגרת החקירה נתפסו מוצגים שונים, לרבות, כסף מזומן ומכשיר הטלפון הנייד של המבקש, נשוא בקשה זו. סכומי הכסף שנתפסו ברשות המבקש הוחזרו לו זה מכבר.

בתאריך 29.8.12, כתום עשרה ימי חקירה, הגישה המאשימה נגד המבקש כתב אישום המונה תשעה אישומים. מעובדות כתב האישום עולה, לכאורה, כי בתשעה מועדים התפרץ הנאשם לחדריהם של אורחים שהתארחו בבתי מלון בתל-אביב (ביניהם: בתי המלון "דן", "דיויד אינטרקונטיננטל", "הרודס", "קראון פלאזה" ו"רנסנס"), בין בדרך של שבירת דלת החדר בבעיטות, ועקירתה מציריה, ובין בדרך של התחזות בפני "המנקה" כדייר המתגורר בחדר. עוד עולה מעובדות כתב האישום, כי בשבעה מהמועדים האמורים גנב הנאשם, לכאורה, רכוש רב מחדרי המלונות, ובאחדים מהמועדים המיר מטבע זר בכזב תוך שימוש בדרכון שגנב.

בקשת המאשימה לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו נדחתה. בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת בן ארי) החליט להורות על שחרורו של המבקש בתנאים מגבילים עד תום ההליכים בת"פ 28667-08-12. לאחרונה מותנו התנאים המגבילים והתאפשרה יציאת המבקש לעבודה בפיקוח.

משפטו של המבקש קבוע להקראה לתאריך 18.2.13.

המבקש עותר שיוחזר כבר עתה לרשותו מכשיר הטלפון הנייד אשר נתפס במהלך החקירה. נימוקי הבקשה מעוגנים בזכות הקניין של המבקש, ובנזקקותו ל"זיכרון" הטלפון לצרכי עבודתו במשרד להשקעות בנדל"ן (הוגש על כך מכתבו של מנכ"ל המשרד, שלומי בן ישי, מ-21.1.13), הגוברים, לדעתו, על אינטרסים אחרים. מה גם, נטען, שמכשיר הטלפון עצמו אינו דרוש להצגה כראיה במשפט, ואין סיכוי שהמאשימה תבקש את חילוטו בסיום ההליך.

ב"כ המשיבה מתנגדת להחזרת התפוס, כשלטענתה שימש מכשיר הטלפון הנייד את הנאשם לביצוע העבירות בכתב האישום, ועל כן, הוא אמור לשמש ראיה במשפט; בסיום המשפט, במידה שיורשע המבקש, תישקל האפשרות לבקש את חילוט המכשיר.

דיון  ומסקנות

בקשה להחזרת תפוס מעוררת באורח טבע את הצורך להכריע בין אינטרס הציבור בדבר קיום סדרי חברה תקינים, בכלל זה, מניעת עבירות, הגבלת הנאה כלכלית תוצר העבירות, ונקיטה בענישה ראויה, לבין אינטרס הפרט למניעת פגיעה בזכויותיו, לרבות, זכויותיו הקנייניות, ועקרון שלטון החוק במסגרתו מתחייבת שמירה על הוראות החוק, ועל הליכי משפט תקינים.

תפיסתם של מוצגים הוכרה זה מכבר כאמצעי קיצוני להשגת התכלית של הוכחת התשתית הראייתית כנגד העבריין, ובכלל זה, האפשרות לחלטם בעתיד, היה ויורשע החשוד, שכן, היא שוללת מן המחזיק, או, מן הבעלים, בטרם הוכרע דינו של חשוד או נאשם, את השימוש וההנאה מהתפוסים למשך תקופה ארוכה. בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל פי עקרון המידתיות המקובל, וכן, מאחר שמדובר בפגיעה קניינית קשה, קבע בית המשפט העליון כי יש לנקוט בתפיסת רכושו של חשוד רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית [ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2006(1), 3416 (להלן: פרשת לרגו); בש"פ 7715/97 שושנה חג'ג' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נב(1) 14; וכן, רע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312 (להלן: פרשת גאלי)].

אין צורך להדגיש, כי המשך ההחזקה בתפוס אשר נתפס כדין בידי המשטרה, איננה מקדמה על חשבון העונש. הדברים ברורים וידועים. על כן, בהתבקש התערבות שיפוטית והכרעה לעניין החזרתם של תפוסים לפני סיום ההליכים המשפטיים בעניינו של חשוד או נאשם, אמור בית המשפט לוודא, בראש וראשונה, את קיומו של מקור סמכות לתפיסתו, וכמובן, שהסמכות טרם פקעה. בית המשפט אמור לערוך איזון חוקתי באשר בין ההגנה על זכויותיו הקנייניות של המבקש את החזרת התפוס, לבין אינטרס הציבור שבמניעת ביצוע העבירות באמצעות חפצים שקידמו את ביצוען בדרך זו ואחרת. לצורך כך, קבעה הפסיקה, על בית המשפט להתחקות אחר מיגוון התכליות שברקע סמכות התפיסה הנתונה לרשות, המקרינות, כל אחת, על סוגיית שחרור החפץ והתנאים לכך.

שלוש תכליות עיקריות עשויות להצמיח מקור סמכות להמשך החזקת התפוס עד לסיום הליכי המשפט, והן: בראש וראשונה, הצגתו של החפץ התפוס כראיה במשפט; שנית, מניעת עבירות בעתיד, וזאת, בהתקיים חשש לכאורי כי התפוס עלול לשמש את העבריין לביצוע עבירות  בעתיד. המטרה היא, אפוא, להקשות על העבריין להוציא את תכניתו העבריינית מן הכוח אל הפועל (ראו: פרשת גאלי, בעמ' 322). התכלית האחרונה המוכרת הינה - חילוט החפץ התפוס (שהוכתם בעבירה) כאמצעי עונשי, לפי סעיף 39 לפקודה.

אשר על כן, בהגיע בית המשפט למסקנה כי תכלית התפיסה נותרה בעינה, עליו לבחון, ברובד הראשון, האם ניתן באיזון ראוי להשיג את מטרת התפיסה תוך פגיעה פחותה בבעל הקניין בנכס, תוך החלת "חלופת תפיסה" שתגשים כראוי את האינטרסים השונים הפועלים בענין זה (ראו: פרשת לרגו).להתרת הסוגיה, על בית המשפט לבחון ולהתייחס, בין היתר, לשלב ההליך הפלילי, בנקודת הזמן הרלוונטית, קרי: האם מדובר בשלב החקירה, ומה הם סיכוייה להבשיל לכתב אישום ולמשפט; וכן, האם החשש לשימוש בחפץ לצורך ביצוע עבירה עתידית עודנו קיים, ומה עוצמתו. בית המשפט אמור לבחון אם קיימת הסתברות לקיום משפט, ואם כן, מה מידת הצורך בחפץ כראייה, ומה סיכויי ההרשעה העשויים להביא בעקבותיהם גם לחילוט החפץ, וכיוצא באלה שיקולים. כך, למשל, אם הנכס נתפס למטרה מניעתית, ואין התפתחות ממשית בחקירה מזה זמן, עשוי להיות כי החשש לשימוש בחפץ למטרת ביצוע עבירה עתידית ייחלש באופן ניכר, ועמו יישמט הבסיס המתמשך לתפיסה. אם הנכס נתפס למטרת הבטחת אפשרות חילוט עתידי, יהיה מקום לבחון את אופי התפתחות החקירה, והצפי לקיום משפט ולסיומו בהרשעה; אולם, אם נתפס החפץ למטרת הצגתו כראייה במשפט, יהיה מקום לבחון מה מידת הסיכוי לקיום משפט, ומה מידת הנחיצות בחפץ כראייה במסגרתו.

רובד הבחינה השני מתמקד באפשרויות שחרור החפץ התפוס והתנאים לכך, בהינתן קיומה של עילת תפיסה מתמשכת. במסגרת זו, נפסק, אמור בית המשפט לשקול את הצורך בהמשך התפיסה כדי להגשים את תכליתה מול עניינו של הפרט שזכותו הקניינית נפגעה, ולבחון את אפשרות האיזון בין השניים באורח מידתי. בגדרו של איזון זה על בית המשפט לשקול, בין היתר, מהי מידת הסכנה לפגיעה בתכלית התפיסה אם ישוחרר החפץ, לבין היקף הפגיעה בזכות הקניין של בעליו עקב המשך התפיסה, ועוצמתם היחסית של האינטרסים הנוגדים תישקל ותיבחן אלה מול אלה. על בית המשפט להחליט בגדרו של איזון זה, אם ניתן לשחרר את החפץ התפוס אף שמתקיימת עילה נמשכת לתפיסתו, ואם כן - באלו תנאים וסייגים יש לעשות כן, כדי להגן על תכלית התפיסה תוך פגיעה פחותה בזכות הקניין של בעל הזכות בנכס התפוס (ראו: פרשת לרגו; פרשת גאלי, בעמ' 323-325; בש"פ 7023/03 אבוטבול נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003 (3) 628; וכן: בש"פ 3159/00 אסנת רבין נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(2) 1118).